Day 10
לא נעים להודות אבל אני התוודעתי באמת ל BLUE – האלבום המופתי של ג’וני מיטשל – רק איפשהו בסוף שנות השמונים. הכרתי את ג’וני קודם ,כמובן, ובטח גם שמעתי שירים שלה בהיסח הדעת, אבל לא התחברתי. משהו בקול הגבוה, בצליל המוזר של הדולצימר, במלודיה הפרועה. המילים לא חדרו אלי.
והיה עוד משהו. בשנות השבעים והשמונים, שנות ההתבגרות שלי, היה רק אלוהים אחד בעולם. ולאלוהים היה גוף, והיה קול, והיה לו שם. קראו לו בוב דילן. בעולם של לפני עידן הרשתות החברתיות, היה זה הרדיו שהביא לנו את הקול המרעיש הזה, גם אם באיחור של עשור או שניים. היו שם, קודם כל, שירי המחאה הגדולים. חלקם נכתבו עוד לפני שנולדתי, ועדיין, נשמעו באזני בני השש עשרה שלנו כדברי אלוהים חיים – אדוני המלחמה, גשם כבד עומד ליפול, אלוהים לצידנו – כמה טוב היה להקשיב למילים, ולהרגיש צודק וכועס ונפלא כל-כך.
אבל היו גם השירים האחרים.
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את It ain’t me babe. הכנו ערב תרבות (על בוב דילן כמובן) ומישהו השמיע את השיר וקרא בקול את התרגום. זה היה כל-כך מבלבל. לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה, בוודאי שלא לכתוב ככה.
You say you’re lookin’ for someone
Who’s never weak but always strong
To protect you and defend you
Whether you are right or wrong
Someone to open each and every door
But it ain’t me, babe
No, no, no, it ain’t me, babe
It ain’t me you’re lookin’ for, babe
(It ain’t me babe” / Another side of Bob Dylan, 1964″)
מלחמה ומחאה בצד, בכל מה שקשור באהבה, עולמי היה עדיין בעיקר She loves you yeah yeah yeah. מה זאת אומרת זה לא אני? למה? היה שם משהו חמקמק שלא הבנתי ובעיקר תחושה של חוסר נוחות. אמרתי לעצמי שככה זה שירה גדולה באמת. וכגודל חוסר הנוחות, כך גדולתו של האמן.
שנים רבות אחר כך, אחרי שראיתי כבר קונצרט שלו, ואחר כך עוד אחד, ועמדתי בקהל בהתרגשות וחיכיתי לתחושה הזאת בדיוק, והוא רק עמד שם על הבמה ולא אמר שלום ושר שירים שלא הכרתי והבלבול והכעס היו הפעם אישיים הרבה יותר, ואחרי שנולדו לי ילדים ועברתי מדינה ואחר כך עוד מדינה, וכמעט שכחתי ממנו עד שיום אחד נסעתי עם ביתי באוטו. אחת מאותן נסיעות ארוכות לחפש קולג’ או משהו כזה. הקשבנו למוזיקה מתוך האייפון שלי. פתאום התחיל השיר.
היא ידעה מי זה בוב דילן, כמובן, רק לא הכירה את השיר הזה. אז ישבנו בשקט והקשבנו.
כשהוא נגמר, חיכיתי רגע ואמרתי “It’s a great song”
והיא אמרה “What’s so great about it? He’s just an asshole”
***
השיר RIVER מתחיל בתיאור של יום חג המולד. אפשר להרגיש שמשהו לא בסדר כבר מהשורה השנייה (מי עוד מתאר את ההכנות לחג היפהפה הזה במילים “הם כורתים עצים”?) אבל זה מרגיש כמו איזו מלנכוליה רגילה. היא הייתה רוצה נהר, שתוכל להחליק עליו רחוק. כולנו היינו שם. ואז פתאום, בלי הכנה מגיע המשפט “I made my baby cry” והקול עולה למעלה מלא בכאב. היא לא סתם עצובה. היא הלכה, היא פגעה במישהו. היא לא מתחרטת. אבל זה כואב.
***
זאת לא הייתה אהבה משמיעה ראשונה, אבל ככל שהאזנתי יותר לאלבום השלם, הלך BLUE והשתלט עלי. זאת לא הייתה התפעלות מהגאונות שבמילים או מהדרך המהפנטת שבה בנתה את המשפט המוזיקלי (למרות שכל זה היה קיים בכמויות לא פחותות מאשר בשיריו של בוב דילן). יותר כמו חיבור שבנשמה. הרגשתי שסוף סוף מישהו כותב אותי.
ואצל ג’וני זה תמיד אותו סיפור. איך לאהוב ולשמור על עצמך באותו זמן. כי האהבה היא גם הסיכוי הגדול לאושר וגם הסכנה שתאבד את עצמך.
“I’m on a lonely road and I am traveling traveling traveling, looking for the key to set me free” היא שרה
All I really really want our love to do
Is to bring out the best in me and in you
I want to talk to you, I want to laugh through you
I want to renew you again and again
Applause, applause – Life is our cause
When I think of your kisses my mind see-soft
Do you see – do you see – do you see how you hurt me baby
So I hurt you too
Then we both get so blue
(“All I want” / Blue, 1971)
היא נעה בתנועה המתמדת של האהבה – המשיכה והדחיה, הקרבה והריחוק – ומודעת עד כאב לא רק לכך שבדרך אנחנו פוגעים באהובים לנו, אלא גם לכך שהם תמיד יישארו מי שראו אותנו בשעותינו המכוערות.
I came to another turning point—the terrible opportunity that people are given in their lives. The day that they discover to the tips of their toes that they’re assholes [solemn moment, then a gale of laughter]. And you have to work on from there
“הגעתי לעוד נקודת מפנה – ההזדמנות האיומה שמגיעה לפעמים בחיים. היום הזה שאתה מגלה עד לקצות אצבעותיך שאתה בנזונה… וצריך להתחיל לעבוד משם” היא אומרת בראיון לקמרון קראו ברולינג סטונס (1979)
***
דילן לא חושב שהוא צריך לעבוד על זה.
ככל שממשיכים להאזין ל It ain’t me babe מתחוורת הסיבה האמיתית. אם חשבת בהתחלה שיש לו ספקות, שאולי הוא חושב שהוא לא מספיק טוב בשבילה, או שאולי הוא מרגיש חסר אונים, באות השורות האלה:
You say you’re looking for someone
Who’ll pick you up each time you fall
To gather flowers constantly
And to come each time you call
A lover for your life and nothing more
(“it ain’t me babe” / Another side of Bob Dylan, 1964)
עכשיו אנחנו מבינים.
זה לא הוא. זה היא.
She is a crazy bitch
הציפיות שלה מוגזמות. היא הזויה. זה הכול.
וזה מאד מטעה. כי זה נשמע כל כך כמו אהבה. ורק בקצה בקצה, ברגע בלתי צפוי וכמעט מבלי שתרגיש מסתתר הרעל.
*****
זה חוזר בעוד ועוד שירים. מתחיל כמו משהו יפה, או כמו זיכרון של משהו יפה
Maybe it’s the color of the sun cut flat
An’ coverin’ the crossroads I’m standing at
Or maybe it’s the weather or something like that
But mama, you are just on my mind
ואז זה מתהפך עליך. מבצבץ מבין מילות הגעגוע, משהו אחר, קוצני ומושחז. התעוב של מי שפעם אהבת. או אולי גרוע מכך, המאמץ האינסופי להפחית, להתכחש, ובכך בעצם לבטל את כל מה שהיה.
Even though my mind is hazy an’ my thoughts they might be narrow
Where you been don’t bother me nor bring me down in sorrow
It don’t even matter to me where you’re wakin’ up tomorrow
But mama, you’re just on my mind
(“Mama, you been on my mind” / The Bootleg Series Volume 1-3, 1991)
האהבה שחלפה, אינה הזדמנות להבין דבר. היא אינה מקום לצמוח ממנו. דילן לובש את חוסר המודעות כמו שריון מנצנץ.
כן כזה אני, ולא, זה לא אכפת לי
כן, אני מתגעגע אבל לא זה לא מטריד אותי
כן רציתי אותך אבל לא אני לא מתכוון לעשות עם זה שום דבר
***
המשכנו לנסוע בשתיקה. אני והבת שלי. חשבתי על כל השנים האלה שלא היו לי המילים. כל השנים שאמרתי – הוא גבר. ככה זה.
Asshole. גם זאת מילה
****
לפעמים זה נשמע כמעט אותו דבר. שניהם עוסקים בניסיון לתפוס רגע מורכב. בכאב, בהגנה העצמית, בוויתור. אבל זה לא אותו דבר. זה עניין של נקודת השקפה.
כמו שבוב דילן עצמו ניסח את זה הכי טוב – הרגשנו דומה, רק ראינו את זה אחרת. ובסוף, בכל מקרה, אנחנו נשארים מוטלים, כרוכים בעצבות.
But me, I’m still on the road
Headin’ for another joint
We always did feel the same
We just saw it from a different point of view
Tangled up in blue
(Tangled up in blue” / Blood on the tracks, 1975″)
בשבילי, הבחירה היא בין ניסיון להימנע מכאב בכל מחיר לבין לקחת הכול פנימה. לא יודעת מי מהם יותר מאושר אבל אני יודעת למי אני רוצה להקשיב.
***
ג’ינס משופש, חולצה בכחול עמוק ומתחתיה חולצה בתורכיז. כמה שיותר כחול יותר טוב
שום דבר כחול אינו יכול להיות ביקשוש
In – 3
Out – 0
