Day 38
לכל אחד יש את סדרת הטלוויזיה הזו, האחת, שהגיעה ברגע הנכון, והפכה להיות החומר ממנו עשויים הכמיהות והחלומות שילוו אותו עוד שנים רבות אחר כך. בשבילי, זו היתה אלי מקביל. מצטערת, אני לא הולכת להתנצל גם לא מול העפעופים הצדקניים שלכם. בשבילי, בשביל מי שהייתי אי שם בסוף שנות התשעים, היא היתה הדבר. נוירוטית ומוזרה, רזה מדי בעליל ומרוכזת בעצמה עד בחילה – היא היתה כל מה שלא יכלתי להרשות לעצמי להיות.
כן, אני מודה שעד היום, אני יכולה לשמוע את בארי ווייט לוחש לי באוזן “we got it together didn’t we” כל פעם שאני נכנסת לשירותים במשרד, ועדיין, כל Thanksgiving אני מרגישה דחף בלתי מוסבר לבעוט בכריות , ואפילו התינוק המרקד חוזר אלי לפעמים בריקוד מענטז לצלילי “הוקה הוקה הוקצ’קה”
ולכן לא יפלא שכבר שנים רבות כל כך פנטזיית יום ההולדת שלי מוקדשת כולה לסצנה הזו הבלתי נשכחת של ג’ון קייג’ (פיטר מקניקול, החנון הכי סקסי באזור) ביום ההולדת של אלי. כי מה כבר בסך הכל ביקשתי? שיקום, פעם אחת, ככה בנונשלנטיות, קבל עַם וְאוּלָם, יסתכל לי עמוק בעיניים וישיר:
There was love all around
But I never heard it singing
No, I never heard it at all
Till there was you
ואני אשב שם, ואשפיל את העיניים, ואחייך חיוך קטן כזה, אבל כולם יראו שהשפתיים שלי קצת רועדות בקצה, והעיניים שלנו יפגשו, ושלי יצטעפו בדוק, ואז, סוף סוף, החיים שלי יהיו מושלמים באמת.
היום אני כמובן הרבה יותר חכמה. אני יודעת שאנשים הם שונים, וכל אחד והדרך שלו.
יש מי שישיר לך שירי אהבה מרגשים אבל יעלם כשהקהל יתפזר, ויש מי שיזמין מאמזון חולצת טריקו שתגיע באיחור של שלושה ימים, אבל בעצם מה שהוא מנסה לומר זה שהוא אוהב אותך, ובשבילו את נשארת ממש אותו הדבר כאשר ראה אותך לראשונה.
עובדה, החולצה קטנה בשתי מידות.
ALL IN
אלא מה?
