Day 41
בימים אלה אני מוצאת את עצמי רואה בלופ את הפתיחה של הסדרה “הטובות לקרב”. המוזיקה הרנסאנסית נשמעת בשניות הראשונות כל כך תמימה, כמעט עולצת, ואז מתגברת ומתעצמת לכדי אופרה גרוטסקית של הרס וכאוס. זה כל כך יפה שאי אפשר להוריד מזה את העיניים. וכה הולם. כל מה שבא לי לעשות לאחרונה זה לחבוט במשהו.
כשהיינו צעירים שרנו עולם ישן עדי היסוד נחריבה. אחר כך גדלנו והתחלנו להשקיע בנדל”ן מניב. עכשיו אומרים לנו שזו ההזדמנות שלנו לגלות שוב מה חשוב באמת.
אין מה לומר, לפעמים החיים שלך פשוט מעליבים אותך
אני כועסת.
על מה? חסר על מה? השאלה היא לא על מה אלא איך.
רבות כבר דובר על הזעם הנשי. על איך דורות על דורות של חיברות נטעו עמוק בפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו – גברים ונשים כאחד – את הכעס כתכונה מושכת ואף הכרחית בגברים, אך בנשים אפעס – פחות. אישה כועסת היא “אנטי נשית” – מכוערת, לא מנומסת, דוחה. שלא לומר מפחידה.
בואו ניקח לדוגמא את אלזה. אז נכון, פרוזן (או “לשבור את הקרח” כפי שהוא תורגם בעברית קצת טרחנית) הוא סרט שובר מוסכמות בהרבה מובנים – יש בו נסיכה שלא מחכה לנסיך כדי להוושע, יש בו אהבת אחיות וסולדריות נשית, ויש בו תפיסה מורכבת של טוב ורע. אבל מה יש בו עוד? יש בו אשה חזקה, שכוחותיה המיוחדים הם קודם כל הרסניים, כוחות שיש לשלוט בהם ולרסן אותם על מנת לזכות בחיבה. לא פלא שהיא כועסת.
במיוחד חביבה עלי הסצנה בה היא נלחמת בכל הגברברים הצעירים של הממלכה. ולא רק שהיא מנצחת את כולם, היא גם עושה את זה בשמלה. ארוכה.
קשה לטעון ששמלה ארוכה היא לבוש הקרב המסורתי. אבל זה אפשרי. הכל תלוי בסוד אחד קטן ונסתר בשולי הגלימה – השסע. כן, זה המפריד, המפורר, הממריד, המלבה. אבל כשזה מגיע לשמלה ארוכה – הוא לבדו ההבדל הדק שבין סד של מאות שנות דיכוי ללבוש מעצים, סקסי ומאפשר. מאפשר תנועה, מאפשר ביטוי ובעיקר מאפשר שליטה, במה וכמה לחשוף.
לא מפתיע שמיהרנו להדביק שלל קונוטציות שליליות למילה המשחררת הזאת – שסע
ולא רק בעברית. באנגלית אותה מילה (slit) משמשת בהוראת “חריץ” שהוא גם ביטוי לג’נטליה הנשית ובהשאלה מילת גנאי לנשים “זנותיות”. שהרי ידוע, מה שמתחיל בחשיפת כף רגל, או, השם ירחם, הנפת יד, יגמר בוודאי בהפקרות של ממש.
אז עם כל הרפש הזה מתבקש לשאול מהו הקרב הטוב, או במילים אחרות, האם יש קרב שראוי באמת לנהל. ואולי מוטב נתכרבל לנו במשהו נוח ונחכה שיעבור.
הבעיה היא ששורשי הזעם נעוצים באותה אדמה ממנה צומח השינוי – זו התחושה, ההכרה, הידיעה שמשהו לא בסדר, שמשהו פשוט לא בסדר.
כל כך הרבה דברים לא בסדר
לבשתי שמלה ויצאתי להוליך את זעמי ברחובות, כי אין דבר נעים יותר מלזעום ביחד.
הפגנות בניו ג’רזי מזמנות לוותיקי הפגנות שכמונו (מהזמן שכיכר רבין היתה עוד מלכי ישראל) סוג של חוויה לא מוכרת – מאות יהודים חובשי כיפה צועדים יד ביד עם שחורים, היספאנים, פורטוריקאים וסתם נוצרים לבנים טובים, מניפים את אותם השלטים וקוראים את אותם הקריאות –
I can’t breath, I can’t breath, I can’t breath
Let it go let it go
the perfect girl is gone
יש מצב. ביקשתי קלילות לא מתאמצת וקיבלתי נקבה זועמת
אלזה אני כנראה כבר לא אהיה אבל להיות חיננית ושותקת עושה רע לעור הפנים. השמלה והשסע נשארים.
In – 2
Out – 0
שרשור משעשע המסביר בעזרת דוגמאות של נסיכות דיסני איך אפשר להלחם לבושה בשמלת נשף
How to Fight in a Victorian Dress
וגם זה
