הופה הופה

הופה הופה

Day 54

באחד משיטוטי חסרי התוחלת ברחבי המרשתת נתקלתי בראיון שנערך עם חנה ארנדט בטלוויזיה הגרמנית. השנה היא 1964, השידור בשחור לבן, וגברת ארנדט, מושחזת ומלהיבה, יושבת ברגליים משוכלות החושפות ברך מעוצבת למשעי ומעשנת ללא הפסקה. ישבתי שם מול המסך מהופנטת. קודם כל לדבריה – לחריפות, לשכנוע הפנימי העמוק – אבל לא פחות מכך, היה שם משהו מוכר שלא ידעתי לזהותו.

ואז נזכרתי. היא פשוט הזכירה לי את סבתא שלי.

לכאורה אין דבר משותף בין חנה ארנדט ולאה (לאורה) פלברבאום – עמיר. הן נולדו באותה השנה, אבל בעוד ארנדט גדלה במשפחה משכילה וחילונית, רכשה השכלה בטובות שבאוניברסיטאות והיתה – נו, אין דרך טובה לומר זאת – גרמניה מאד, סבתא שלי, נולדה בעירה קטנה בקרפטים, גדלה במשפחה דתית ומעולם לא השלימה את חוק לימודיה. היא התאלמנה בגיל צעיר ואחר כך עוד פעם, גידלה ילדה אחת לבדה, עבדה כל חייה כמבשלת ומעולם לא למדה לכתוב עברית כיאות. סבתא שלי היתה ציונית מאד וגם סוציאליסטית מאד, שני דברים שאי אפשר לומר על ארנדט.

ובכל זאת

ביקור אצל סבתא בתל אביב תמיד היה דבר מסעיר שכזה. בבוקר היתה רוח נעימה נושבת במרפסת וסבתא היתה פורסת חצי אשכולית לפלחים דקים ומגישה עם אבקת סוכר דקה. אחר כך היינו הולכות לבית העיריה הסמוך, לגן החיות או לחוף הים. החגיגה האמיתית היתה בערב. אז התקלחנו יפה, התלבשנו, והלכנו לבקר את הדודניות. סלון דירתה של שׂוּרוּ ברחוב קינג ג’ורג’ פינת זמנהוף, היה עמוס שטיחים וספות מרופדות בבדי ברוקד באדום וזהב, וויטרינות גדושות בכלי חרסינה, קריסטל, וצלמי חיות קטנות מזכוכית צבעונית. אויר מהביל מעורב ברעש אוטובוסים היה נכנס מבעד לחלונות הפתוחים ומתערבב בעשן הסיגריות ובשיחה הערה. לשורו היה קול צרוד. אחותי אמרה לי שזה בגלל שהיא בלעה גולה כשהיתה ילדה. האמנתי לה. היא גם אמרה לי שלשורו אין ילדים כי היא לא יכלה. בגלל המלחמה. גם לזה האמנתי, אם כי לא הבנתי איך מלחמה קובעת אם למישהו יהיו ילדים. לאתיו, מסכנה, היתה בת יפהפיה שמתה מסרטן, ולז’וז’י היה בעל גבוה ויפה (בלונדיני, כמו שהיה הסבא שלך, אמרה לי אמא פעם) ושתי ילדות מוצלחות.

ואני הייתי יושבת בשקט, מקשיבה להונגרית המתגלגלת בטונים משתנים של קרבה ועצבנות ונועצת עיניים. בעיני ילדת הקיבוץ שהייתי, היו הנשים הללו התגלמות התחכום והשיק. לא רק הבגדים עצמם – חליפת המכנסיים הכחולה, חצאית הצמר הצרה, חולצת המשי עם קישור הפרפר, הגרביונים, מגפוני העור החומים – אלא הדרך בה הן נשאו את עצמן. הן התהלכו בתוך החיים האלה, שלא תמיד האירו להן פנים, בשיער מטופח ואצבעות צבועות כאילו לא היה זה לילה מהביל של יולי בארץ זרה וצעקנית, כאילו הן עדיין שם. באירופה.


את חצאית הצמר הזו קניתי לפני שנים במונטריאול. לא ברור באיזה עולם חשבתי שאלבש אותה (להגנתי אומר שהיה חורף קר במיוחד), ומיותר לציין שהעולם הזה עדיין לא הגיע. אבל בכל פעם שמדדתי אותה, היתי נשלחת מיד לעולם אחר. כזה מלא בעשן ומסתורין ורכבות (עוד לפני שאלה הפכו מסמל הקדמה לסמל הכליה והרוע), עולם של עידון ורעיונות גדולים ונשים שלא פחדו להביע רעיונות גדולים וגם לחשוף ברך יפה תוך כדי.

בטנת המשי רכה ונעימה, והצמר עוטף ומחטב ומיד אני אמיצה כמו מריון שטיינר או מעניינת כמו גברת דלאוויי או מסוכנת כמו הלגה ברנדט,

לרגע אחד, מאושר מאד, אני פשוט אירופאית.

Skirt – PANIZ, T-shirt – Eileen Fisher

בצער רב, אני נאלצת להודות ש(הופה הופה), אכן, פה זה לא אירופה

In – 1

Out – 1

אני לא ‘אוהבת או לא אוהבת’ קולקטיווים, אני ‘אוהבת או לא אוהבת’ בני אדם

חנה ארנדט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *