בגד כפת

Day 13

הוא סובל מיחסי ציבור לא משהו – מיושן, מחניק, לא נוח, מתיימר – אבל אני דוקא מחבבת מאד את הג’קט. מתאים מאד לעונות המעבר כאן, ולרוב ימות החורף בישראל, יוצר עניין ויזואלי ומכסה את כל הפגמים (אלה האמיתיים ואלה שבראש שלך). בג’קט אני תמיד מרגישה מוגנת, וגם (וזה לא מעט בסביבת העבודה שלי) קצת יותר סמכותית.

You can dress it up with black pants or a skirt or dress it down with jeans

you can wear a shirt or a cami below for added interest and warmth or wear nothing below for some mystery

בקיצור, פריט נהדר.

ובכל זאת, נשאלת השאלה – האם אני באמת זקוקה לשישה ז’קטים חומים?

על פניו, כנראה שלא. אבל כשבוחנים טיפה יותר לעומק – אחד הוא מבד ויסקוזה שאינו מתקמט ואידיאלי לנסיעות ויש לו כפתורים מגניבים מעור, אחד הוא מבד ג’רזי מלא ברוכסנים ונראה נהדר עם ג’ינס, אחד הוא קצת יותר מחוייט ומתאים למכנסיים שחורים, אחד הוא אמנם בורדו (שכידוע, לא אהוד עלי) אבל גזרת האופנוענים שלו מחמיאה בטירוף, אחד הוא ג’קט ערב מנצנץ ואחד – טוב, אותו ירשתי מאמא שלי ואין מצב שאני מוותרת עליו.

אני מוכנה להסכים שכנראה לא ארכוש לי עוד ז’קט חום בתקופה הקרובה. אבל עכשיו שהם כאן, אני לא נפרדת מהם

Out – 0

In – 6

אני: (עוברת הלוך ושוב כמה פעמים ובסוף כשאין ברירה) "נו"?
הוא: "נו מה?"
אני: "מה אתה חושב?"
הוא: "על מה?"
אני: "נו..." (מצביעה על הז'קט)
הוא: ...
הוא: "אה"
אני: ...
הוא: (מניד בראשו בשלילה)
אני: (מנסה לדלות פרטים נוספים) מה?, הצבע, הגזרה? מה בדיוק?
הוא: "הכל"