עד שהיום יחשיך מאד מאד

Day 16

היום הוא יום הולדתה ה 126 של קדיה מולודובסקי, ואני נזכרתי כמה אני אוהבת כפתורים

אמא שלי לימדה אותי לתפור כפתורים. היא לא היתה בעלבוסטה גדולה, אמא שלי, אבל עצות היא ידעה לתת. “לתפור כפתורים זו מלאכה נהדרת” היא אמרה לי “היא מעסיקה את הידיים, אבל לא את הראש”. אמרה וידעה למה אמרה. כי אני, מאז ומתמיד אהבתי לשלח את הראש לחופשי. וכאן מגיעה גם קדיה, שהיתה אהובה עלי מכל הכותבות בילדותי, ובעיקר הילדה איילת. זו עם השמשיה התכלכלת. “כבר בחורה בת שש, עם תלתלים כאש” (תרגם מיידיש נתן אלתרמן)

"...ללוש עוגות בחול יוצאת היא.
לכל החברות קוראת היא.
קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:
-הביתה חיש!
צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח.
צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כתונת וגרביים.
ובולבוסים צריך לקלוף,
והרצפה צריך לשטוף,
לקרוא מעט בטעם,
לכתוב מעט בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!..."

אז נכון, אמא שלי לא קראה לי אף פעם בקול ענות, ואבא בודאי ובודאי שלא הטיח בקורנס, אבל, קלפתי לא מעט בולבוסים ורצפות שטפתי ועוד איך. וכמו כל ילדה בעולם, היו לי הסיבות שלי להתכנס לי אל תוך ראשי ולהפוך ציפורים לאוירון וכפתורים לרכבת.

"...הולכת אילת קישורים לקשור,
כפתורים לתפור.
פתאום פוצחים הכפתורים בשיר
ומתפזרים על פני העיר.
וכל כפתור הוא כבר גלגל.
וגלגלים עפים במעגל
אחד ברחוב ביעף דוהר.
ארגז מוביל הוא חיש-מהר.
שני גלגלים יריצו אופניים,
שלושה נושאים חבית של מים.
וארבעה, בתוך הבהלה,
רתמו עצמם בעגלה.
פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
וגלגלים לה למשחק.
רוצה אילת ככה לעמוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד..."

כפתורים יש להם הכח הזה, לקחת אותך למקום אחר. וכל פעם שאני נתקלת בכפתור, מציפה אותי ההרגשה הזאת הפנימית, של חופש ושמחה. וכל מה שאני רוצה זה ככה, באמצע הכל, רגע לעמוד, עד שהיום יחשיך מאד מאד…

בעיקר חביבים עלי כפתורים שאין בהם צורך. כפתורים נסתרים, או כאלה המופיעים פתאום במקום בלתי צפוי, כך סתם, מתוך נדיבות ליבו של היצרן.

In – 2

Out – 0