Day 22
שבת. הגוף רוצה לזוז והנשמה צריכה קצת מרחב
קבענו שיוצאים בשבע. הוא מתעורר לפני ומכין את הקפה (שחור לי, אחד סוכר לו)
אני מורחת קרם הגנה ודוחפת את השפופרת לתיק (אולי יתרצה)
הוא מפלח את התפוחים וממלא שני בקבוקי מים
אני ממלאה עוד אחד (שיהיה) ומוסיפה גם ערכת עזרה ראשונה, כובעים, כפפות וצעיף (אולי יהיה קר)
הוא שולף את הבקבוק השלישי ואת ערכת העזרה הראשונה מהתיק כשאני לא רואה
אני רואה, אבל מעבירה את מבטי בזריזות למקום אחר
אנחנו כמו מכונה משומנת של כל כך הרבה שנים. החלל הקיים בין שנינו בלבד מורכב מרשימה ארוכה של וויתורים הכרחיים שנצברו והפכו הרגל.
בדיוק בשבע אנחנו יוצאים ואחרי חצי שעה כבר מתחילים בטיפוס אל ההר.
הארץ הגדולה והנדיבה עוטפת אותנו בירוק. כאן המתינות היא הכרחית. אנחנו הולכים לאט ובשקט. האויר הצלול מייתר את המילים. אנחנו מחוברים במילא, בעבותות הטבע המתנשם איתנו. השביל מתפתל למעלה. שרירי הרגליים מתכווצים אבל הנפש הו הנפש היא מחוללת לה בחדווה, משתוללת מסביבי כמו פיה משוגעת.
ואז בבת אחת נפתח האופק והעמק נפרש מתחתינו.
מתנשמים אנחנו עומדים מול הנוף ונותנים לבריזה ללטף אותנו
“תודה שבאת איתי” הוא אומר וכתפו נוגחת קלות בכתפי
“תודה שהבאת אותי” אני אומרת ובולעת חזרה את הלחלוחית
השנים עשו אותי בכיינית. כמה מעט צריך. נוף יפה ואיש אחד שלא מוותר כבר כל-כך הרבה שנים
בגדי הטיולים והספורט הם עולם ומלואו. עברו הימים של טיולי התנועה במכנסי חאקי קצרים וגופית טריקו. איפה הימים שטיפסנו על האנפורנה עם מעיל פוך ונעלי פלדיום והרגשנו בעננים. היום לא יוצאים מהבית בלי חולצה מנדפת, מכנסיים מתקצרים וכובע נושם. מכל קישקושי הטכנולוגיה וההייפ יש רק דבר אחד אמיתי שאימצתי בחום ואכן שינה את חיי כחובבת טיולים רגליים ללא היכר – לא כותנה! כותנה סופחת מים וללא ממהרת להתייבש כך שאחרי שהזעת בעליה יש סיכוי גדול שתעמדי מול הנוף המקסים רטובה ורועדת מקור. בדים סינטטיים כמו פוליאסטר או ניילון הם תחליף טוב רק שמשהו במגע שלהם דוחה אותי כך שאני נצמדת לברירה הטבעית האולטימטיבית – חולצה דקה מצמר. באופן מוזר היא אינה חמה מדי, קלה ונעימה על הגוף.
גם לגבי מכנסיים יש כללים ברורים. לא ג’ינס ולא שום בד קשיח אחר . ומכיוון שאפילו על הר שומם בבדידות מזהירה לא תתפסו אותי עם טייטס, מכנסי טיולים רחבות מבד שיש בו לפחות 40% נילון הם הבחירה שלי.
In – 4
Out – 0
