קאקי

Day 24

אני הייתי חיילת ממש גרועה. הלואי שיכלתי לומר שהדבר נבע מאיזו אידאולוגיה פציפיסטית או לכל הפחות איזה אופי מרדני, אבל האמת, לצערי, הרבה פחות הרואית. הייתי חיילת גרועה כי לא היה לי מושג. לא הבנתי את הכללים ובעיקר, פחדתי לשאול. הייתי משקי”ת חוי”ה למרות ששנאתי ידיעת הארץ, הייתי קצינת חינוך, למרות שפחדתי מניווטים, בקיצור, כל מה שאני זוכרת מהשנתיים האלה, שהיו כבר לפני המון המון שנים, זה זימזום קבוע של דיס-אוריינטציה בראש וכמה בנים חמודים. אבל היה דבר אחד שאהבתי מאד בצבא. ואני מתכוונת מ-א-ד.

המדים

אני הצטרפתי לצבא ברגע מכונן בו הוחלט להעביר את מדי האלף של הבנות מחאקי לזית. אבל איכשהו, ברגע של ערמומיות מאד לא אופייני, הצלחתי לשכנע את האפסנאי של הטירונות לתת לי מכנסי אלף חאקי. אלה היו מכנסי דקרון חלקים, ללא כיסים, בצבע חאקי בהיר, שנצמדו לגוף בת השמונה-עשרה שלי בכל המקומות הנכונים. רק בגללם הייתי שמחה כל יום ראשון כשהגיע הזמן לעלות על מדי אלף ולנסוע חזרה לבסיס. כשהשתחררתי, שקלתי ברצינות להשאיר אותם אצלי. בסוף וויתרתי. חיפשתי משהי להעביר אליה את האוצר הזה. בשלב הזה, חאקי היה מותר רק לבנות המשרתות בחיל הים או האויר. היחידה שהכרתי ששירתה בחיל האויר היתה נ. היא היתה צעירה ממני בשנתיים וכמה ימים לפני כן תפסתי אותה מתנשקת עם מי שחשבתי אז שהיה חבר שלי. לקחתי את המכנסים, קיפלתי אותם יפה, דפקתי בעדינות על דלת חדרה וכשפתחה, הגשתי לה אותם בחיוך. המבט המבוהל שלה היה שווה הכל.

למדים יש הרבה יתרונות. לא צריך להתלבט מה ללבוש בבוקר, לא צריך ללכסן מבט בחשש למי שלידך לראות האם התלבשה יפה ממך היום, ובהחלט לא צריך להעלב אם המפקד לא הבחין כמה צבע החולצה תואם לצבע עיניך. כי הוא לא.

חאקי הוא מהצבעים האלה שמוחקים כל בדל אישיות ולכן ויש האומרים מוצצים כל שמץ של שמחת חיים. לא בעיני. אני מחבבת חאקי. הוא שקט וצייתן ומשחק יפה עם הילדים האחרים – כל התכונות החביבות עלי (בבגדים. ברור. בבגדים)

אם ביקשתי לי צבעי הסוואה, הרי שקיבלתי את מבוקשי במלואו. כאילו לא הייתי

ר’ למעלה

3 – IN

0 – OUT