Day 29
כולם אומרים שניו יורק לא תחזור להיות מה שהייתה אבל בעצם מתכוונים לזה שהם לא יחזרו להיות מי שהיו.
כי – אם להשתמש בפראפרזה על האימרה הידועה – אוהבים לא מתים, הם רק מתחלפים.
הפעם האחרונה שהייתי בעיר היתה בחג המולד. נ’ באה לבקר והלכנו לראות את העץ. לא ירד שלג, אבל שתִינו סיידר חם בבריאנט פארק, ואני לבשתי את החצאית הסקוטית של אמא, והיינו רק אנחנו, משפחה אחת בתוך נחילי משפחות אחרות. ניו יורק היתה ניו יורק. אדישה להתפעלויות שלך. נותנת לך בחסדה לאהוב אותה, רק אל תצפה ממנה להתפעל בחזרה.
בעצם הייתי בניו יורק עוד פעם אחת לאחר מכן. באתי לקחת את מ’ חזרה הביתה. בניין הדירות הגדול בו התגוררה בחודשים האחרונים היה כמעט נטוש. האנשים במעלית השפילו מבט ועצרו את הנשימה ככל יכלתם בטיפוס הנצחי לקומה התשיעית. אספנו במהירות כמה חפצים. בדרך דרומה לאורך קולומבוס אווניו, חשנו עדיין את תחושת העליצות האינסטנקטיבית שיש לכל מי שהורגל בפקקים הבלתי נלאים של העיר הזאת ופתאום נוחת עליו מן מזל שכזה, ונקרית לו האפשרות החד פעמית והבלתי חוזרת ללחוץ על דוושת הגז ולעוף לאורך השדרה הריקה. עברו רק מספר רגעים עד שעברנו את הדרך בין רחוב 110 ל 42 ונעצרנו מול הטיימס סקוור “רק לראות רגע איך זה נראה”. הבטנו בעיניים קרועות מחלון המכונית בכיכר הריקה מאדם. מופע האורות המרהיב כרגיל המשיך ונצנץ מולינו בפראות, כמו איזה ארנב של אנרגייזר שעדיין לא קלט שכולם הלכו, ששכחו אותו בבית. ורק אז סוף סוף, התחלפה השמחה באימה.
הסתובבנו מערבה אל עבר גשר וושינגטון שעמד שם שקט ומואר,וחצינו את ההדסון אל תוך המרחבים הפתוחים והירוקים של ניו ג’רזי, אל הבית הגדול והחם שקיבל את פנינו כרגיל, כאילו לא קרה דבר בעולם.
********
מה עושה משהו לאל זמני?
באופן מוזר, אין לזה באמת קשר לזמן. לא מדובר בעמידות בפני הזמן, אלא בתכונה אחרת. ביכולת להתחבר אלינו, בני האדם, ברמה הבסיסית בה אנו תופסים את העולם, זו המאחדת, שאינה תלויה במקום או בזמן. פרופורציות, צבע, מרקם – מחברים את מה שהעין רואה עם תחושה נעימה של הרמוניה, עם חווית האסתטיקה שההשתוקקות שלנו אליה, היא היא האל-זמנית.
מקור מכנסי הקפרי בבוטיק בשם לה-פריזיאן שנוסד בשנת 1906 ב – איך לא – האי קפרי. הגזרה הקלאסית התפרסמה בשנות השישים על יד שחקניות כמו סופיה לורן ואודרי הפבורן, אך נתפרה לראשונה, כך אומרים, בשנת 1960 במיוחד לג’קלין קנדי.
הגירסה שלי היא מבד כותנה רך ונעים, בצבע לילך משגע.
החולצה, גירסא ישראלית ל smock top, היא רומנטית יותר, אך לא פחות קלאסית
מה ביקשתי?
להיות ג’קי או
חלילה. אל זמניות בסגול לילך זה הדבר
In – 2
Out – 0
רוכסן במכפלת המכנסיים ובגב החולצה
When I first saw New York I was twenty, and it was summertime, and I got off a DC-7 at the old Idlewild temporary terminal in a new dress which had seemed very smart in Sacramento but seemed less smart already, even in the old Idlewild temporary terminal, and the warm air smelled of mildew and some instinct, programmed by all the movies I had ever seen and all the songs I had ever read about New York, informed me that it would never be quite the same again. In fact it never was. Some time later there was a song in the jukeboxes on the Upper East Side that went “but where is the schoolgirl who used to be me,” and if it was late enough at night I used to wonder that. I know now that almost everyone wonders something like that, sooner or later and no matter what he or she is doing, but one of the mixed blessings of being twenty and twenty-one and even twenty-three is the conviction that nothing like this, all evidence to the contrary notwithstanding, has ever happened to anyone before
Jaon Didion “Goodbye to All That” (1967)