Day 7
היום ה 1 במאי. בקבוץ שלי תלו היום דגלים אדומים ברחבי הקבוץ. אבא שלח לי תמונה של רחבת חדר האוכל, שוממה מאנשים אבל מעוטרת בפריחה ובדגל.
אני פשוט מתגעגעת.
אז יצאתי רגע אל החצר, שם בפינה יש שיח לילך. עמדתי לידו ונשמתי. ולרגע אחד הייתי שם, מוקפת בריח לילכים מתוק ובפריחת אורנים וכליל החורש, והעולם היה לרגע שוב נכון וטוב ואופטימי.
מכל שלל פרטי האופנה של הקבוץ במיטבו – ילדות בנות שבע במכנסי גומי קצרים, בנות 12 בסרפנים מתוצרת מתפרת הקיבוץ, נשים בחצאיות קלוש ונעלי עבודה – מכולם, חביבים עלי בעיקר מכנסי העבודה. מכנסי כותנה כחולים, עם שני כיסים בצדדים וכיס אחד אחורי. נוחים וסלחניים, הם היו השילוב האולטימטיבי של פונקציונליות ומראה סביר פלוס פלוס.
אז לכבוד חג הפועלים, התלבשתי בבגדי עבודה והלכתי לאפות לחם. אני יודעת, מכנסי הפשתן האלה הם לא בדיוק הדבר האמיתי (ואפיית לחם היא לא בדיוק עבודה בטוריה) אבל זה הכי קרוב שיש לי.
הפשתן מתקמט ואחרי כמה דקות כבר נראה כאילו עבדתי בשדה חצי יום, אבל יש לזה חן משלו. וחולצת טריקו פשוטה. לבנה כמובן. כי ככה אנחנו הכי פרולטריון אינטלקטואלי
כשזה מגיע לבגדים, נוסטלגיה יכולה להיות עניין מסוכן. אבל לא הפעם. אני נשארת איתם.
לעומת זאת, אותם מכנסיים בדיוק יש לי גם בדוגמת פסים. זה נשמע כמו רעיון טוב בזמנו, אבל ברגע האמת נראה יותר כמו פיג’מה. אפשר לוותר
In – 2
Out – 1
בחנות “אתא” המתחדשת מצאתי דגם דומה להפליא למקור. אפילו הגרביים והנעליים ההיפסטריות לא הצליחו לקלקל את היופי
